הדעה שלי תמיד הייתה להתנתק מעזה בצורה קיצונית. לא לתת להם חשמל ומים. בשביל זה יש את מצריים. יש להם גבול משותף. במקום להעביר נשק, שתעביר להם אוכל, שתיה וחשמל. כמו כן, שתספק להם מקומות עבודה.

אנחנו המדינה היחידה בעולם שמביאה לאויב שלנו יכול וכוח להמשיך להלחם בנו. זו מדינת חלם. כמובן שכל זה קורה לא פחות בגלל האום. שזה ארגון שמאל רדיקאלי וארגוני שמאל פנים ארציים. הם דאגו ודואגים להכניס עזתים לישראל לעבודה. או לקחת אותם על חשבוננו לטיפול רפואי. משהו פה עקום מהיסוד.

תמיד אמרתי אפשר לחפור נהר ברוחב 30 מטר. גם עומק של 50 מטר סביב הרצועה ולהכניס לשם את הים. אם אנחנו לא כובשים את הרצועה ועושים התיישבות יהודית, אין לנו מה להיות צמודים אליהם.

לתת סיוע הומניטרי למחבלי חמאס בזמן מלחמה ולדעת שזה לא מגיע לחטופים שלנו. אלא מוכרים את הזה למחבלי חמאס ועושים כסף. הם עושים זאת כדי לרכוש נשק וחומרים לבניית מנהרות.

סתם שאלה. איך עוד נשאר כסף לעזתים לקנות אוכל ממחבלי חמאס מאיפה? הרי הם לא עובדים, אין שם הייטק. ואפילו אין שם שטח אדמה לגידול תפוח אדמה. אין יצוא, אין כלום.

הגיע הזמן להגיד שלום בשתי דרכים. או לכבוש או להתנתק מהם סופית.

עקרונות יסוד

1. עיקרון יסוד
   ישראל לא אמורה להיות ספקית החיים של מי שנלחם בה. כל סיוע ותשתית חייבים להיות מותנים בשני תנאים מינימליים: א) החזרת החטופים כולם, ב) הפסקה מוחלטת של הטרור והברחות. בלי זה – אין חשמל, אין מים, אין דלק. האחריות על אספקה אזרחית עוברת למצרים ולגורמים בינלאומיים דרך רפיח בלבד. יש צורך בפיקוח הדוק שלא מאפשר העברת נשק או דלק דו שימושי.
2. התנתקות קיצונית – צעדים יישומיים

• סגירה הרמטית של כל מעבר מישראל לעזה והסטת כל התנועה האזרחית לרפיח.
• חיוב כל סיוע לעבור דרך מנגנון ״שליש נאמן״ שאינו ישראלי ואינו חמאסי. יש צורך לנטר בזמן אמת, חתימה דיגיטלית לכל מכולה ובקרת קצה ליעד. חריגה אחת – סנקציות אוטומטיות.
• ניתוק חיבורי קבע לתשתיות מישראל והחלפתם בפתרונות ״מחוץ לגדר״. זאת במצרים או בים, אם וכאשר יתקיימו התנאים.
• הקפאת היתרי עבודה לכניסה לישראל עד סיום איום הטרור והחזרת החטופים. אי אפשר לעבוד בישראל בבוקר ולממן טרור בערב.

3. חיץ פיזי הנדסי
   הרעיון של מכשול מימי סביב הרצועה הוא מסגרת טובה לחשיבה:

• תעלה רציפה ברוחב גדול, עם דפנות בלתי עבירות, חיישנים וסנסורים, ומעטפת ירי מדויק.
• שילוב ״אזור סטרילי״ דו שכבתי: יבש בצד ישראלי. ימי או תת ימי בצד העזתי, כדי לשבור מנהרות ותת קרקע.
• היתרון: שובר תווך תת קרקעי ומקשה על חדירה. החסרון: עלות גבוהה והשלכות הידרו-גיאולוגיות שדורשות תכנון הנדסי ובדיקות קרקע. אם לא כובשים ולא מתיישבים – לפחות יוצרים חיץ שמקטין דרמטית חיכוך ומונע הברחות.

4. כיבוש או ניתוק סופי – מסגרת הכרעה

• אם הולכים לכיבוש: מגדירים יעד צבאי ברור, טיהור מוקדי טרור. פירוק תת הקרקע, שליטה זמנית. ואז הכרעה מדינית שלא מחזירה את חמאס לשלטון.
• אם בוחרים ניתוק סופי: אחריות אזרחית למצרים, אחריות ביטחונית לישראל על הגדר והאוויר בלבד. אפס כניסות עבודה, אפס קשר תשתיתי. בהתאם גם אפס חשיפה משפטית ל״זכויות שירות״ מצד ישראל.

5. סיוע הומניטרי מול חטופים

• כל חבילת סיוע מוכפפת למפתח ״אחד תמורת אחד״: אספקה נכנסת רק לאחר שחרור מדורג של חטופים. בהצלבה שהסיוע מגיע לאזרחים בלבד. כל הוכחת הסטה לחמאס – עצירת הסיוע.
• שקיפות מלאה לקהילה הבינלאומית כדי לסתום את טענות השקר. מי שמוכן סיוע – שיכרוך אותו בשחרור חטופים. נקודה.

6. תשובה לטענה ״אין להם מה לאכול״

• מי שבחר לבנות מערך מנהרות, רקטות וצבא טרור במקום תשתיות אזרחיות – זהו המחיר של שלטון טרור. האחריות לספק אזרחים היא על השליט בשטח. כמו כן, על מצרים כשער הכניסה.
• אם אין כלכלה בעזה – זו בחירה אסטרטגית של חמאס. אי אפשר לדרוש מישראל לממן את אותה בחירה ולחטוף ממנה טילים.

7. האו״ם וארגוני שמאל ממומנים

• כל גוף שמסייע לעקיפת מנגנוני פיקוח או ״מכסתח״ את חמאס – יוצא מהרשימה המורשית בישראל. הוא גם חשוף לתביעות אזרחיות ונזיקין.
• שקיפות מימון חובה. מי שמופעל בכסף זר כדי לערער משילות ולהכניס עובדים מעזה לישראל בזמן מלחמה – מפעיל מנוף על ביטחון לאומי. זה קו אדום.

8. מסגור ציבורי בינלאומי

• ישראל לא ״מסוגרת״ אלא מצמצמת חיכוך כדי להגן על אזרחיה ולשחרר חטופים. מי שמתנגד להתניית סיוע בחטופים – למעשה מעדיף את חמאס על פני אזרחי ישראל והשבויים.
• מסר אחיד: ״או כיבוש ופירוק טרור או ניתוק מלא״. אין אופציית ביניים שמאפשרת לחמאס לירות ביום ולקבל חשמל בלילה.

9. קווי יסוד למשילות בפועל

• חוקי חירום ברורים לאכיפה על הסתה, חסימות וסיוע לאויב.
• מיפוי תתי כלכלה שמממנים טרור והטלת סנקציות ממוקדות על מתווכים, כולל החרמות וריסוק שרשראות אספקה.
• העדפת ביטחון אזרחי על פני ״תדמית״. תדמית נבנית רק אחרי שהחיים בטוחים.

10. שורה תחתונה
    או שמפרקים את האויב או שמתנתקים ממנו לגמרי. להמשיך לממן את מי שמצהיר על כוונה להשמיד אותנו – זו לא מדיניות. זו טעות בסיסית. ההתפכחות מתחילה בהבנה פשוטה: אין חמלה למחבלים. יש חמלה לחטופים ולאזרחים שלנו. כל שקל, כל קוב מים, כל קילוואט – רק בתנאי שמחזירים אדם חי הביתה ולא גרם אחד לטרור.