כל אנשי המחאה הקפלניסטים מנסים להצטדק ולהגיד שזה לא מחאה פולטית. אבל כשהם נשאלים שאלות הם מגמגים, ואין להם תשובות אמיתיות. מסכנים החטופים שאנשים עושים עליהם סיבוב פוליטי כדי לקושש כמה קולות. זה קורה מהצד השמאלי של המפה שגם ככה אין הרבה.

אין להם תשובות לשום דבר. בסרטון נשאל האם הוא היה משחרר את מחבלי הנוחבה. אז פתאום התשובות היו שהוא לא קבינט ושהוא לא יכול להחליט. אז אם הוא לא קבינט על מה האתה מפגין?

נשאל האם הוא רוצה שישראל תצא מכל הרצועה. לא היה לו תשובה, כמובן הפיל על הקבינט. אבל כשהם מתחילים להלחץ הם עוזבים את ״גופו של עיניין״ ועוברים ל״גופו של אדם״. הם מתחילים להשמיץ ולרד על הצד הימני במפה.

כלכך עצוב שעושים סיבוב פוליטי על כאב של אנשים שהם כרגע ההורים של החטופים. הם לא בוחלים באמצעים. העיקר להרוויח כיסא בממשלה ולהמשיך להרוויח כספים.


ופה בדיוק רואים את הצביעות של כל המחאה הזאת – הם טוענים שהם לא פוליטיים, אבל בפועל כל מילה וכל פעולה שלהם נובעת מאג’נדה פוליטית ברורה: להפיל ממשלת ימין נבחרת. אם הם באמת היו דואגים לחטופים, הם היו מפנים את האנרגיה למקום שבו אפשר להשפיע באמת. למרות זאת, הם בוחרים שלא לעשות זאת. לדוגמה, לחץ על חמאס, תמיכה בצה״ל, עמידה מאוחדת מול האויב.

פולטיקה בשקל על חשבון גב הכואבים

אבל לא – הם עסוקים בחסימות כבישים, בהרס של שגרת חיים לאזרחים ובפגיעה ישירה בחוסן הלאומי. אין שום מחבל שיושב בעזה ומפחד מהפגנות באיילון. להפך – הוא רואה בזה חיזוק אדיר: הנה, עם ישראל מפולג, חצוי, ולא מסוגל להתאחד אפילו כשיש לו מאות חטופים בעזה.

ובסוף, כשאין להם תשובות לשאלות בסיסיות – האם היית משחרר מחבלים? האם היית נסוג מהרצועה? – הם בורחים להשמצות, לרדידות, ל״ימנים חשוכים״ ולדמגוגיה. זה רק מוכיח שהמחאה הזו לא קשורה לחטופים. היא למעשה עוד כלי פוליטי במאבק הישן של השמאל נגד ימין.

וזה החלק הכי עצוב – במקום להתייצב יחד מול הטרוריסטים, הם מתייצבים נגד הימין ונגד הממשלה. כאילו האויב האמיתי שלהם הוא לא חמאס, אלא בן גביר, נתניהו וכל מי שמחזיק בעמדות ימין. זו לא מחאה אזרחית – זו מחאה צינית, על גבם של החטופים.

ההפגנות שמכרסמות ביטחון ואזרחים

במהלך השבועות האחרונים התרחשה מה שהפך למדבק: הפגנות שמאל קיצוני שמחוץ לכל סדר יום נורמלי – חסימות כבישים, מדורות על אספלט, שלטים, ותרגול אנרכיה בשטח. ההרס והחסימות מגיעות בזמן שבו בני משפחות החטופים נאבקים על חיי יקיריהם. במקום לשאת נאומים: איפה התחבורה הציבורית שהשתבשה, איפה שירותי בריאות שמושהים, ואיפה חוסר ההתחשבות באזרחים?

שלטים בשתי שפות – מוסרי או מסוכן?

המפגינים צועקים בשלטים בעברית וערבית: “לא לכבוש את עזה”, “הסכם שלום”, “שלום עכשיו” – כאילו מדברים עם אויב חבר בשיחות מדיניות. זה לא פרובוקציה פוליטית – זה הזדהות עם הצד שמרסס גופות אזרחים, חוטף ומחבל. האומנם השמאל חושב שהחשיפה הזאת מסייעת לאזרח הישראלי? עם כל הצער על האסונות לרבבות בעזה – חמאס ידוע בעבירות חנופה, טרור ואי-כיבוש. ההזדהות הזו פוגעת בכוחות הביטחון ובאהדת הציבור לאינטרסים לאומיים.

קפלניסטים מנצלים – סולידריות שורפת נזק

אנשים שלובשים חולצות סובלנות ושלטים פסטליים, מתיימרים “לשמור על הנפש השמאלית” – אבל במציאות מנצלים את הפגיעה כדי לקדם אג’נדות שמאלניות שמזינות איבה. בכך הם מנצלים את הסבל של החטופים, פועלים כנגד המדינה כאשר היא במלחמה – והעיקר: האומנם יש מדינה שבמוזיקה שלהם? לא. זה טייח פוליטי שמונע פתרונות אמתיים לאוכלוסייה ולביטחון.

כשאלימות פוליטית פוגעת בשמאל ובימין

כל חסימת כבישים הזו – מי שמשלם על זה? הציבורים, המשטרה, השירותים החיוניים – כולנו. המשאבים עצמם היו יכולים לשמש למערכה לשחרור חטופים, לאכיפת סדר ולאיסוף מודיעין. במקום זה, השמאל משתמש במשאבים של המדינה לריבוק אמריקאי שכל שמאל בעולם מקדם, במקום לקחת אחריות.
הם אימצו שיטה גלובלית של “מחאה מכוונת לנזק”, תוך שימוש בארגונים כמו Anti-Occupation Bloc, שמצטט ביטויים כמו “דמוקרטיה או כיבוש” להצדקת ההרס, ולעיתים אף מנצלים שפה אנטי-ציונית סטרילית כדי לשווק את עצמם כאקטיביסטים (ראו למשל התנועה הפועלת מול כוחות הביטחון בת”א) ויקיפדיה.

לא יהיה פייק-שלום בזמן אמת מלחמה

אנחנו בעמדה של לחימה, לא של הפגנות. חופש ביטוי הוא ערך חשוב, אבל בשעת חירום ביטחונית החרב שצריך להפעיל היא ההתמקדות הטקטית – לא שלטי שלום שקרסו בקולות הזר, אלא כיבוש לצורך שחרור חטופים, סיום טרור והחזרת ריבונות.