השבוע השמאל הרדיקאלי יצא לרחובות וחסם מליוני אנשים בכבישים. בתוכם היו אמבולנסים יולדות זקנים שצרכים להגיע לטיפול או כל אדם אחד שצריך להגיע ממקום למקום.

אז כן לא מעניין אותם כלום רק את עצמם. הם עוד חיים בסרט שמה שהם עושים זה לטובת החטופים. ההפך הוא הנכון. כל הפגנות שלהם רק מרחיקות את הסיכוי שהחטופים יחזרו אלינו בשלום.

ויש כאלה שחושבים שבזכות ההפגנות הרעות האלה החמאס נרתע
ויש כאלה שחושבים שבזכות ההפגנות הרעות האלה החמאס נרתע והחליט להגיע להסכם זה בכלל מטורף.
אני מדמיין את המחבלים אומרים לעצמם ״יאוו שיט הישראלים עושים הפגנה אנחנו מפחדים שהממשלה תיפול בגלל זה. אנחנו חייבים לתת להם את החטופים רק בגלל שאיילון חסום.״

אין כלום בקודקוד. החמאס שמח ומאושר שאתם עושים את זה עבורו. באמת שלא צריך שום עזרה מהם כדי למנף את החמאס. אתם השמאל הרדיקלי עוזרים לו.

אף אחד לא מבין וגם לא יבין. כי אין לכם הסבר אמיתי איך חסימת צירים בלתי חוקית גורמת לחמאס לפחד?
חוץ מרצון להפיל את הממשלה בגלוי אין לכם שום סיבה.

השמאל הרדיקאלי מוכיח שוב ושוב שהמטרה שלו היא לא החזרת החטופים אלא הפלת הממשלה בכל מחיר. כל החסימות, האלימות והאנרכיה שהם מייצרים בכבישים לא רק שפוגעים במיליוני אזרחים חפים מפשע. הם גם משרתים באופן ישיר את חמאס.

חמאס מאושר שיש לו נציגים במדינת ישראל

חמאס לא זקוק ליחסי ציבור, הוא מקבל אותם מתנה בחינם מהקפלניסטים שמפגינים ברחובות. הם מציגים לעולם תמונה שקרית של מדינה מפולגת, חלשה, שהעם שלה נלחם בעצמו במקום באויב. מי שחושב שזה עוזר לחטופים – חי באשליה מסוכנת.

במקום להפעיל לחץ על חמאס, ההפגנות האלה מחזקות אותו. המחבלים מבינים שהם לא צריכים לוותר על כלום. כי השמאל כבר עושה עבורם את העבודה. חסימות כבישים, פגיעה בחיי אדם, פגיעה בכלכלה, והצגת ישראל כמדינה בכאוס – כל זה מתנה אדירה לאויב.

ומי משלם את המחיר? האזרחים – הנהג התקוע שעות בפקק, היולדת שלא מצליחה להגיע לבית חולים, החולה שמפספס טיפול מציל חיים. כל זה לא מעניין את מארגני ההפגנות, כי המטרה היחידה שלהם היא להפיל ממשלה נבחרת. גם אם בדרך הם פוגעים בחיילים, בחטופים ובביטחון המדינה.

במקום אחדות לאומית, במקום להתייצב מאחורי החיילים שנלחמים עבור כולנו, השמאל בוחר לזרוע פילוג. הם מחזקים את מי שרצח, שרף וחטף את אחינו. זה לא מחאה – זו חבלה מבית.

ההפגנות שמכרסמות ביטחון ואזרחים

במהלך השבועות האחרונים התרחשה מה שהפך למדבק: הפגנות שמאל קיצוני שמחוץ לכל סדר יום נורמלי – חסימות כבישים, מדורות על אספלט, שלטים, ותרגול אנרכיה בשטח. ההרס והחסימות מגיעות בזמן שבו בני משפחות החטופים נאבקים על חיי יקיריהם. במקום לשאת נאומים: איפה התחבורה הציבורית שהשתבשה, איפה שירותי בריאות שמושהים, ואיפה חוסר ההתחשבות באזרחים?

שלטים בשתי שפות – מוסרי או מסוכן?

המפגינים צועקים בשלטים בעברית וערבית: “לא לכבוש את עזה”, “הסכם שלום”, “שלום עכשיו” – כאילו מדברים עם אויב חבר בשיחות מדיניות. זה לא פרובוקציה פוליטית – זה הזדהות עם הצד שמרסס גופות אזרחים, חוטף ומחבל. האומנם השמאל חושב שהחשיפה הזאת מסייעת לאזרח הישראלי? עם כל הצער על האסונות לרבבות בעזה – חמאס ידוע בעבירות חנופה, טרור ואי-כיבוש. ההזדהות הזו פוגעת בכוחות הביטחון ובאהדת הציבור לאינטרסים לאומיים.

קפלניסטים מנצלים – סולידריות שורפת נזק

אנשים שלובשים חולצות סובלנות ושלטים פסטליים, מתיימרים “לשמור על הנפש השמאלית” – אבל במציאות מנצלים את הפגיעה כדי לקדם אג’נדות שמאלניות שמזינות איבה. בכך הם מנצלים את הסבל של החטופים, פועלים כנגד המדינה כאשר היא במלחמה – והעיקר: האומנם יש מדינה שבמוזיקה שלהם? לא. זה טייח פוליטי שמונע פתרונות אמתיים לאוכלוסייה ולביטחון.

כשאלימות פוליטית פוגעת בשמאל ובימין

כל חסימת כבישים הזו – מי שמשלם על זה? הציבורים, המשטרה, השירותים החיוניים – כולנו. המשאבים עצמם היו יכולים לשמש למערכה לשחרור חטופים, לאכיפת סדר ולאיסוף מודיעין. במקום זה, השמאל משתמש במשאבים של המדינה לריבוק אמריקאי שכל שמאל בעולם מקדם, במקום לקחת אחריות.
הם אימצו שיטה גלובלית של “מחאה מכוונת לנזק”, תוך שימוש בארגונים כמו Anti-Occupation Bloc, שמצטט ביטויים כמו “דמוקרטיה או כיבוש” להצדקת ההרס, ולעיתים אף מנצלים שפה אנטי-ציונית סטרילית כדי לשווק את עצמם כאקטיביסטים (ראו למשל התנועה הפועלת מול כוחות הביטחון בת”א) ויקיפדיה.

לא יהיה פייק-שלום בזמן אמת מלחמה

אנחנו בעמדה של לחימה, לא של הפגנות. חופש ביטוי הוא ערך חשוב, אבל בשעת חירום ביטחונית החרב שצריך להפעיל היא ההתמקדות הטקטית – לא שלטי שלום שקרסו בקולות הזר, אלא כיבוש לצורך שחרור חטופים, סיום טרור והחזרת ריבונות.