ההפגנות שמכרסמות ביטחון ואזרחים

במהלך השבועות האחרונים התרחשה מה שהפך למדבק: הפגנות שמאל קיצוני שמחוץ לכל סדר יום נורמלי – חסימות כבישים, מדורות על אספלט, שלטים, ותרגול אנרכיה בשטח. ההרס והחסימות מגיעות בזמן שבו בני משפחות החטופים נאבקים על חיי יקיריהם. במקום לשאת נאומים: איפה התחבורה הציבורית שהשתבשה, איפה שירותי בריאות שמושהים, ואיפה חוסר ההתחשבות באזרחים?

שלטים בשתי שפות – מוסרי או מסוכן?

המפגינים צועקים בשלטים בעברית וערבית: “לא לכבוש את עזה”, “הסכם שלום”, “שלום עכשיו” – כאילו מדברים עם אויב חבר בשיחות מדיניות. זה לא פרובוקציה פוליטית – זה הזדהות עם הצד שמרסס גופות אזרחים, חוטף ומחבל. האומנם השמאל חושב שהחשיפה הזאת מסייעת לאזרח הישראלי? עם כל הצער על האסונות לרבבות בעזה – חמאס ידוע בעבירות חנופה, טרור ואי-כיבוש. ההזדהות הזו פוגעת בכוחות הביטחון ובאהדת הציבור לאינטרסים לאומיים.

קפלניסטים מנצלים – סולידריות שורפת נזק

אנשים שלובשים חולצות סובלנות ושלטים פסטליים, מתיימרים “לשמור על הנפש השמאלית” – אבל במציאות מנצלים את הפגיעה כדי לקדם אג’נדות שמאלניות שמזינות איבה. בכך הם מנצלים את הסבל של החטופים, פועלים כנגד המדינה כאשר היא במלחמה – והעיקר: האומנם יש מדינה שבמוזיקה שלהם? לא. זה טייח פוליטי שמונע פתרונות אמתיים לאוכלוסייה ולביטחון.

כשאלימות פוליטית פוגעת בשמאל ובימין

כל חסימת כבישים הזו – מי שמשלם על זה? הציבורים, המשטרה, השירותים החיוניים – כולנו. המשאבים עצמם היו יכולים לשמש למערכה לשחרור חטופים, לאכיפת סדר ולאיסוף מודיעין. במקום זה, השמאל משתמש במשאבים של המדינה לריבוק אמריקאי שכל שמאל בעולם מקדם, במקום לקחת אחריות.
הם אימצו שיטה גלובלית של “מחאה מכוונת לנזק”, תוך שימוש בארגונים כמו Anti-Occupation Bloc, שמצטט ביטויים כמו “דמוקרטיה או כיבוש” להצדקת ההרס, ולעיתים אף מנצלים שפה אנטי-ציונית סטרילית כדי לשווק את עצמם כאקטיביסטים (ראו למשל התנועה הפועלת מול כוחות הביטחון בת”א) ויקיפדיה.

לא יהיה פייק-שלום בזמן אמת מלחמה

אנחנו בעמדה של לחימה, לא של הפגנות. חופש ביטוי הוא ערך חשוב, אבל בשעת חירום ביטחונית החרב שצריך להפעיל היא ההתמקדות הטקטית – לא שלטי שלום שקרסו בקולות הזר, אלא כיבוש לצורך שחרור חטופים, סיום טרור והחזרת ריבונות.